סיפור כיסוי

באותה שנה, קצת לפני סוכות ואני כבן 13, ושלחו אותי, דווקא אותי מכולם, להביא כפות תמרים לסכך. ה"סכך לנצח" טרם נכנס בסערה לחיינו באותן שנים, וכדי להצל את הסוכות עוד היינו שמים עליהן ענפים של ממש: גם ענפי ברוש מהגינה ואקליפטוס משפת הנחל הקרוב, אבל גם כפות תמרים, שהיו מביאים לכולם מעמק בית־שאן במשאיות לחלוקה. היה בזה משהו חינני, אגב, בחוויית הסכך הטבעי, שכללה חתיכות קטנות של אקליפטוס שנופלות לך למרק. התחושה הייתה אותנטית. היום, עם הסכך לנצח והסוכות להרכבה, זה קצת כמו לשבת בתחנת אוטובוס שהניחו עליה פרגולה. מכל מקום, בחלוקת התפקידים של ערב אותו חג נבחרתי ללכת לערימת כפות התמרים כדי…

להמשך קריאה סיפור כיסוי

לקרוא ולשרוף

כמה ימים לפני ראש השנה נכנסתי לחדר אמנים באיזה סוג של אולם אירועים במרכז הארץ. הגעתי כדי להופיע בפני חברה גדולה, שציינה את השנה המוצלחת שעברה עליה, כך לפחות התרשמתי מגודל האירוע. אני הייתי אמור לעלות ל־45 דקות ומיד אחריי, לפי התוכנית, אמור היה לעלות זמר מפורסם עם להקתו הגדולה. הסיטואציה שאתאר כעת אמנם הדהימה אותי, אבל אני מכיר בכך שרבים לא יבינו מה אני רוצה מחייהם. זה מה שקרה: נכנסתי לחדר האמנים שהיה מעין קרוואן או, נכון יותר, חדרון קטנטן שבמרכזו שולחן עם כיבוד, שתי ספות וכמה כיסאות לישיבה. בצד היה מעין מטבחון ודלת שהובילה לשירותים. גודל החדר היה כגודלו של חדר…

להמשך קריאה לקרוא ולשרוף

התזמון המושלם

בגלל שאבא שלי היה רב הקהילה, עליו הייתה מוטלת האחריות שנגיע לברכת כוהנים בזמן. אני זוכר אותו מאיץ בחזן לא למשוך מדי את התפילה, ומביט תכופות על השעון כדי לחשב את הזמנים. העניין בגדול הוא כזה: כוהנים לא יכולים לעלות לברכת כוהנים אחרי השקיעה ולכן צריך להזדרז עם חזרת הש״ץ (שליח הציבור) ולהגיע לנקודה בתפילה שבה אומרים את ברכת הכוהנים מספיק מוקדם. עכשיו תהיו איתי. גם אם אינכם בקיאים ברזי התפילה ומכירים את הז׳רגון, הפרדוקס שנוצר קל להבנה: הואיל ומבחינת הטקסט של התפילה, אחרי שסיימנו את ברכת כוהנים נותר מעט מאוד מתפילת נעילה, נוצר מצב שאם אכן הגעת בזמן לברכת כוהנים, כלומר הגעת…

להמשך קריאה התזמון המושלם

סליחה:

אחת לשנה יש לי זכות גדולה לפגוש חיילים שסיימו מסלול באחת מיחידות העילית שבעילית של הצבא, כשהם מגיעים במסגרת שבוע חינוך לגוש עציון. זו חוויה מרגשת. אתה יושב מול עשרים בחורים שנראים כולם כאילו הרגע זכו בנינג׳ה ישראל, הם מגיעים מקיבוצים והתנחלויות וערים ופריפריה, והם ביחד. כל כך ביחד. במהלך המפגש שהתקיים בשבוע שעבר דיברנו על מה שנתפס כפילוג שיש בעם. שטחתי בפניהם את התיאוריה שלי, לפיה 80 אחוז מאיתנו מסכימים על 80 אחוז מהנושאים, אבל התקשורת עסוקה 80 אחוז מהזמן בלהזמין את נציגי 20 האחוז שלא מסכימים כמעט עם אף אחד על כלום, כדי לדון ב־20 אחוז הנושאים שבמחלוקת. עשיתי גם תרגיל…

להמשך קריאה סליחה:

שנה של טוב ורע

ביום שני לקחתי את בני בכורי לאוטובוס לתל השומר. בתחושה שלי, אך אתמול אחזתיו בידיי לראשונה – והנה הוא מתחיל טירונות. וכאשר חיבקתי אותו הרגשתי לרגע את הדבר המיוחד הזה שכל ישראלי מרגיש בשעה שבנו מתגייס. לרגע אחד של חסד זה נהיה מוחשי מאוד: אנחנו חלק מהדבר הזה שקרוי נצח ישראל. אנחנו חוליה בשרשרת. מיד אחזור לבן שהתגייס, אבל הנה משהו על היום הכי טעון ומוזר שהיה לי בשנה החולפת: לפני כמה שבועות, ביום שבו אחי הגדול התעתד לחתן את בנו במושב שורש אשר ליד ירושלים, בישרה לי אפרת שדודתה היחידה נפטרה. ההלוויה נקבעה לשעת הערב, שהרי לא מלינים את המת בירושלים. וכך יצא שבירכתי…

להמשך קריאה שנה של טוב ורע

יש לכם שיחה ממתינה

יש דוכן פלאפל ליד מחנה יהודה שהבעלים שלו מצטלם איתי כמעט בכל פעם שאני עובר שם. הוא גם מראה לי תמיד את קיר המפורסמים שהצטלם איתם. לאחר כמה פעמים שהצטלמנו, אמרתי לו ששמתי לב שאנחנו אמנם מצטלמים שוב ושוב, אבל איכשהו לקיר - התמונה שלי לא הגיעה. יש לך תמונות של פרס ונתניהו וסלב מהוליווד, אמרתי לו, ראש העיר הצטלם פה, ואין לי טענות. כבודם במקומם. אבל שמע, יש פה גם שחקני ספסל של הפועל קטמון ושחקן משנה מסברי מרנן.  גם יומך יגיע, השיב, אני פשוט מחכה לתמונה טובה. בערב הראשון של ראש השנה בכיתה ט' הלכתי לסעודת חג אצל חבר של אבא…

להמשך קריאה יש לכם שיחה ממתינה