מונקי ביזנס

כילד בגולן היה לי בבית חתול אצילי בשם אולסי, שהיה יצור אינטליגנטי שידע לפתוח לבד את הארונות כשהיה בהם אוכל, והיה לי גם כלב שקראו לו מיקי, שהיה טמבל מתוק שאספתי מחצר בית ספר. אהבתי את שניהם מאוד, אבל החלום הגדול שלי באותם ימים היה אחר: לקבל מפתח לפינת החי. רק למתי מעט הייתה זכות כזו. הימים ימי שנות ה־80 בדרום רמת הגולן, והייתה זו פינת חי חדשה ומלהיבה בקצה היישוב שהסעירה את חיינו. אנחנו זכינו להיות המתנדבים המסורים בפינת החי הזאת, ומדי פעם אף נסענו עם האחראי לשנורר חיות חדשות בפינות חי ותיקות בקיבוצים. לאט־לאט קיבל המקום צורה. עוד חיה, עוד בריכה,…

להמשך קריאה מונקי ביזנס

ואז, על הסירה, הסלולרי החל לזמזם

רגע מוזר, מהסוג שהחיים על פני האדמה הזו מייצרים לפעמים, גרם לי לצאת ממימיו המתוקים של עוד אחד מהאגמים היפים במיאמי, עיר שלוחמי סביבה טוענים שתיעלם עוד כחמישים שנה, כדי לראות בסלולרי הרוטט שלי שהיה פיגוע בכניסה לאלעזר, מקום מגוריי. פיגוע דריסה סמוך לתחנה שבה עומדים גם ילדיי. שני פצועים ממשפחה מתוקה מהיישוב, שה׳ ישמור אותם, ומחבל הרוג בזכות התנהלות מופתית של שוטר שנסע אחריו ופעל במהירות כדי למנוע ממנו להשלים את זממו ולצאת מהרכב גם למסע דקירות אכזרי. ובעוד אני באחד המקומות הכיפיים בעולם, אני מקבל עוד ועוד פרטים על הפיגוע ועונה לחברים דואגים ומדבר עם הילדים ומסתכל בסרטון שצולם במצלמות אבטחה,…

להמשך קריאה ואז, על הסירה, הסלולרי החל לזמזם

סליחה, יש לך את זה במידתיות יותר גדולה?

אף שחולל כותרות, זה אינו סיפור ״גדול״, אבל בעיניי הוא בכל זאת חשוב, בעיקר בגלל שהוא מסמל את מה שאנחנו הולכים ומאבדים כחברה: היכולת לסלוח. היכולת להכיל טעויות. בשבוע שעבר סערה הברנז׳ה - ולפרק זמן קצר סערו גם עמודי החדשות הפנימיים - לאחר שהתברר שבמסגרת צילומי ״מחוז ירושלים״ בתאגיד, סדרה שליוותה אנשי משטרה בבירה, הושתלו ראיות כדי לייצר אייטמים. עד כאן לגיטימי: התגלתה תקלה והועברה ביקורת. דרכו של עולם. אלא שבשלב הזה חלה תפנית והביקורת הגוברת שפומפמה בטוויטר הפכה אישית וקיבלה צורה של שיימינג. ככל הנראה, זה הלחיץ את ראשי התאגיד (שאישרו את התוכנית לשידור ואף התגאו בה מאוד), ואלה, אולי גם כדי…

להמשך קריאה סליחה, יש לך את זה במידתיות יותר גדולה?

גבולות חופש הבידור

בשישי שעבר התחלתי קורס נהיגה מונעת, ובזמן הקראת השמות המורה ציין שבעבר שילם כדי לראות אותי בהופעה. השבתי שאני מוכן לשלם כדי לא לראות אותו כעת. סתם. לא אמרתי זאת. ויתרתי על הבדיחה, כי לא הייתי בטוח שהיא במקום (מדובר אגב באדם נחמד, שמעביר את החומר בצורה מעניינת בהתחשב באמת המרה: פורמלית, הוא העונש שלנו). מאז קרה לי מה שקורה לי עם בדיחות שאני נמנע מלהשמיע מחשש שיפגעו במישהו - הן לא נותנות לי מנוח. הן כאילו מתנקמות בי שלא הוצאתי אותן לאוויר בטיימינג הנכון, ובאות לטרלל אותי מן המתים. נחזור בסוף לנהיגה המונעת, אבל היה פאנץ' נוסף שנמנעתי מלכתוב בעבר, ששב אליי…

להמשך קריאה גבולות חופש הבידור

דרכי נֹעם, הא?

פעם נהגו לומר על אנשים לא אפויים, שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. מאז,ֹ הפתגם התפתח. הנה מקבץ מלבב, לשירותכם: הוא לא הפיצה הכי אישית. לא הדובון הכי אכפתלי. לא השולחן הכי ערוך. לא הטחינה הכי גולמית. לא היורם הכי גאון. לא הגל הכי גדות. לא התפוצ'יפס הכי טבעי. לא המגבון הכי לח בחבילה. לא הפלפל הכי חריף. לא החומוס הכי אחלה. לא הנר הכי נשמה. לא המרקר הכי זוהר בחבילה. לא הדרדס הכי כחול בכפר. לא הביצה הכי מפתיעה. לא הסושי הכי מגולגל. לא הבית הכי נייר. לא המחבל הכי מתאבד. לא הקמח הכי מלא. לא המלח הכי גס. לא האורן הכי…

להמשך קריאה דרכי נֹעם, הא?